אורי ואני בחרנו,

שלא לומר התעקשנו – לחנך את איתמר בבית הספר הדמוקרטי בנהלל.

לא בגלל שיש לו הפרעות קשב וריכוז או עניינים חברתיים,

לא כי הוא לא מצא את עצמו במסגרת ה'רגילה',

זו הייתה בחירה.

 

ולבחירות שלנו יש מחיר –

הוא הילד היחידי מהיישוב, עבר ללא החברים מהגן, אנחנו מסיעים אותו בכל בוקר,

עוזרים לו לפגוש חברים מהעמק אחר הצהרים.

בדרך כלל כשאני מספרת על זה, בטוחים שזה בית ספר שכל אחד עושה מה שבא לו ונזרקים לשם כל הילדים שלא השתלבו במסגרת הרגילה.

 

הנה הסתיימה לה השנה הראשונה בכיתה א'.

אין שיעורי בית, אין מבחנים, אין ציונים…

אבל הופ איזה קסם –

איתמר לומד מתוך סקרנות וחוויות,

קורא כמעט שוטף, כותב בכתב דפוס ורגיל ואפילו חצי מחונן בחשבון.

וחשוב מזה –

הוא לומד בבית הספר את החיים עצמם.

במה הוא טוב, מה הוא אוהב, ההשלכות של בחירה,

איך מתמודדים כשלא מתאפשר לקבל את הבחירה,

איך פותרים קונפליקטים, איך יוזמים, יוצרים מציאות ובוראים את הדברים שאתה מאמין בהם.

איך מבטאים רגשות, איך מייצרים קשרים משמעותיים, איך הופכים לאנשים עם אחריות חברתית וסביבתית, חלק מקהילה ועוד.

 

היום, במקום תעודה עם מספרים ושולט היטב וחלקית –

קיבלנו מכתב של שני עמודים מאייל, המורה שחונך את איתמר.

הם נפגשים בתחילת יום ובסיכום יום,

יש להם שעה שבועית רק שלהם במערכת,

בה הם עושים מה שאיתמר בוחר ותוך כדי זה מדברים ומתחברים.

אייל מכיר את איתמר, את המשפחה שלו, את התחביבים שלו, מה הוא עושה בסופי שבוע,

מה הקשיים שלו ורואה אותו, בלב פתוח והרבה אהבה.

המילים שהוא כתב לו שיקפו לי באיזו רמה מטורפת הוא באמת מכיר אותו.

 

אייל וכל צוות המורים שבאים במגע עם איתמר הם אנשים משמעותיים,

מעצבי אישיות בחיים שלו ושלנו.

הן דמויות אוהבות שרואות את הילדים כאנשים עם רצונות, אהבות, רגשות וחלומות.

ללא ניסיון לכסח את הדשא ברמה אחידה וזה נפלא ומצמיח.

 

אז היום יצאנו לחגוג את סוף שנת הלימודים עם פיצה באוטובוס

וילד ממש שמח שכבר מחכה לעלות לכיתה ב'