כשהייתי בת 4 אחותי (בת 16) ואני נתקענו במעלית.

 

היום מעליות מדברות, מתקשרות ומעלות סרטונים ישירות לטיק-טוק,

אבל זו הייתה מעלית כזו של פעם.

עם דלת מתכת כבדה שפותחים בקושי לבד וכפתורים שהספרות חצי מחוקות.

 

רק מי שגר אי פעם בבניין קומות –

זוכר היטב בגוף את התחושות הנלוות לנסיעה במעלית.

משהו בין סחרחורת קלה לבין גל בחילה כזה בבטן כשהיא עולה או יורדת

וכשהיא נוחתת בקומה הרצויה.

וכמובן, אחד הדברים המלחיצים עלי האדמות – כפתור האזעקה.

 

אז יום אחד נתקענו במעלית כזו,

פתאום נהיה חושך והיא הפסיקה לרדת.

אחותי קלטה מה קורה ותוך מספר שניות לחצה על כפתור האזעקה האימתני.

 

הסאונד הקשוח לא תרם להרגעה במעלית החשוכה התלויה בין שתי קומות.

ובנוסף לאזעקה הצורמת,

האוזניים שלה היו צריכות לספוג גם את הבכי הדרמטי שלי.

היא החזיקה אותי על הידיים והרגיעה אותי עד שחילצו אותנו.

היינו שם דקות ארוכות שנראו כמו נצח עבורי.

 

זה זיכרון שאני בחיים לא אשכח,

ולמרות שהוא היה די טראומטי, אין לי פחד ממעליות.

כנראה כי אחותי הייתה שם לרכך את החוויה.

הבנאדם הנכון בזמן הנכון.

 

בדיוק כמו שהיא עבורי היום –

זו שתחבק אותי כשחשוך לי,

שתפעיל אזעקה במידת הצורך או תחלץ אותי מכל מקום או מצב כשאני צריכה.

זו שתוודא קודם כל שאני בסדר ואז תתפנה לדאוג לעצמה.

רשת ביטחון ענקית ואוהבת שפרוסה בכל זמן ובכל מקום.

 

סיפורי ילדות לא נשארים בעבר.

הם עולים וצצים אצלנו מעת לעת ונוספים אליהם פרקים נוספים שהחיים כותבים לנו.

הכתיבה כמו מן מטאטא קסמים, מעלה על פני השטח דברים שנשכחו וגם גרגירי אבק חדשים.

 

זה בדיוק מה שהולך לקרות מחרתיים בסדנה המשותפת של שירה רוטשילד רוורי ושלי 'ישר מהבטן'.

את חומרי הגלם, התובנות והכאבים שיצוצו תוך כדי כתיבה,

שירה תכניס למיקסר הרגשות לתהליך עיבוד וריפוי.

(אני אתפלל ואולי יצא בצק)

אבל מה שבטוח –

נצא חכמות יותר, מבינות יותר וגם נעשה שולם עם כאבים ועניינים לא פתורים.

 

לא הרבינו לפרסם את הסדנה,

לשמחתנו הרבה היא התמלאה בצ'יק בנבחרת מהממת.

אבל יש עוד מקום אחד אחרון ויחיד –

מי שרוצה לצאת איתנו למסע של כתיבה ורגשות, רביעי הקרוב מתחילים.

 

אה ואל דאגה,

זו קומת קרקע