"לפעמים זה כיף להיות כאילו חולה,
לפעמים זה כיף שהחום כאילו עולה…"
בתור ילדה כל כך אהבתי את השיר הזה של עוזי חיטמן,
חשבתי לעצמי שאם הוא שר את זה כנראה שאני בסדר וזו תופעה מוכרת.
כי גם אני עשיתי את זה מידי פעם,
את המניפולציה הראשונית והשכיחה,
פברקתי איזו מחלה כדי למשוך קצת תשומת לב, או לזכות ביום של חסד מול הטלוויזיה.
אבל אתמול הילד שלי, רק בכיתה א', ניסה לשכנע אותי שהוא בריא ויכול ללכת לבית הספר.
הוא הראה לי שאין לו נזלת בנחיריים ועשה לי תרגילי קראטה להראות כמה הוא חזק.
הרגשתי את כל הגוף שלי מתמלא חוסר אונים,
כי הפעם לא מדובר במניפולציה חמודה של ילדים,
אלא בטרללת הזויה שמשתוללת בחוץ, פורצת אליי הביתה ואין לי שום דרך לסגור לה את הדלת.
איך אפשר להסביר לילד (בריא לחלוטין!!), ששוהה בבידוד השלישי ברצף,
שהוא לא יכול ללכת לבית ספר ובעצם לא יכול ללכת לשום מקום –
לא לבוא איתי לסופר, לא לפגוש חברים ואפילו לא להוציא את אחותו הקטנה מהגן.
איך אפשר לעודד אותו לשבת מול הזום כשביום יום אנחנו מנסים להגביל אותו בשעות מסך?
איך להסביר לו שאי אפשר לשחק יחד כי צריך להתרוצץ מבדיקה לבדיקה, לתקוע לו מטושים,
עד שהוא כבר שואל אותי אם זו הבדיקה שמגיעה מהר כי אז הוא לא צריך להוציא את המסטיק מהפה.
הוא אשכרה כבר יודע שאנטיגן זה רק דרך האף…
פתאום, בזמן שאני מדקלמת לו הסברים שאני עצמי לא קונה,
מצאתי את עצמי משתמשת במילים שאני לא יודעת איך הן נתפשות בנפשו של ילד –
אתה בבידוד, נחשפת למאומת, מגיפה, פי סי אר…
הרגשתי איך במו ידיי אני דוחפת לו באינפוזיה שגעון, חרדה, חוסר וודאות ובעל כורחי מלמדת אותו חוסר צדק משווע.
נגמרו ימי החסד, נגמרו המילים היפות –
אנחנו בדרך למקום הרסני ששום וייז בעולם לא ידע להחזיר אותנו.
כבר יותר מידי זמן שאנחנו מזינים את הילדים שלנו בחולי נוראי
ומידי יום יש עוד ועוד ילדים ובני נוער מאומתים.
ולא, לא לאומיקרון.
