איזה מחיר כבד אנחנו משלמים על הנחות.

לפני כמה זמן היה לי קצר עם חברה טובה.

היא התקשרה אליי,

הניחה שלא עניתי כי סיננתי,

שלא חזרתי כי כנראה לא אכפת לי,

שאני לא מעוניינת לפגוש אותה.

על מגדל ההנחות הזה שהיא הניחה בראש לְבֵנָה על לְבֵנָה,

היא לא שכחה כל מיני אירועים מהעבר.

וגם פרשנות של התנהגויות אחרות שלי שבכלל לא קשורות אליה או למקרה.

מכל מיני סיבות, אני לא קיבלתי את השיחה,

הנחתי שהיא לא מתקשרת כי היא לא רוצה,

שכנראה כבר לא אכפה לה,

וגם אני בניתי מגדל משלי,

שמתי עוד ועוד לְבֵנִים של דברים לא קשורים,

רק כדי ללבות היטב את אש ההנחות שהתחוללה בתוכי.

איזה מחיר כבד שילמנו,

כשכל אחת מאתנו מתבצרת היטב בארמון ההנחות שהיא הניחה ובנתה לעצמה בראש –

התפספסה לנו תקופת חברות.

בסוף, כשדיברנו בינינו, הרגשנו הכי מטומטמות בעולם.

כי שום טענה שהשלכנו בכעס אחת על השנייה לא קרתה במציאות,

אלא אך ורק אצלנו בראש.

אני מרשה לעצמי להניח כאן הנחה שאולי קל לנו יותר לתקשר עם עצמינו,

ללא נוכחות הצד השני, אולי זה תורם לרייטינג הדרמה והעניין.

אבל גם למדתי שכנראה כדאי להניח את ההנחות והאגו בצד

ופשוט לתקשר,

ברוב המקרים – זה זול יותר.