The post | לתחום את הפחד | appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>
(ילדונת, יש בעולם הזה נחשים, דובים, נמרים וג׳וקים ואיתמר בן גביר. אבל… אני משתדלת לא לשפוט את הפחד)
בקיצור כמה ימים של צרחות במדרגות, לא מוכנה לרדת או לעלות בלי יד.
אני תומכת אבל לא עושה סיפור.
טלפון מאורי:
׳מה הקטע של אריאל עם חלזונות? היה לי אירוע…׳
אומרת לו לתמוך ולא לעשות עניין.
בערב, אותה שיחה בדיוק עם שירה:
'אריאל לא מוכנה לרדת במדרגות,
לא צריך לעשות עניין.. רק להיות שם עבורה וזה יחלוף… '
שישי בצהרים,
נטע ואיתמר משחקים כדורגל בחצר ומחליטים לאסוף חלזונות בקופסת נעליים.
הם נכנסים הביתה בהתלהבות ומשוויצים לאריאל בשלל שתפסו.
היא רועדת מפחד…
אבל איכשהוא בתחום הקופסא בונוס החברותא הפחד נסבל.
הילדים יחד מחליטים לשים לחילזון פופקורן, עוגיות עלים ובוחרים לו שם.
שבת בבוקר,
אריאל משכימה קום ומתקרבת אל קופסת הנעליים במרחק כמה צעדים.
וכך עובר יום ועוד יום והיא מתיידדת עם החילזון, עם הפחד.
איכשהוא כשהוא בקופסא,
צפוי ותחום היא מסכימה להביט בו, להציץ ואחרי כמה ימים גם לתת לו עלה.
היום הילדה מחכה לתום גשם כדי לפגוש את 'חילזי'…
ילדים הם מראה, מזווית מחמיאה יותר או פחות –
בדרכם התמימה, נטולת הפילטרים הם ניגשו אל הפחד בדרך יצירתית, עם פופקורן.
אני כבוגרת, לא יכולה לצפות לקבל את הפחדים שלי בקופסא.
בכל זאת ממשלה חדשה, יוקר המחייה והחיים עצמם לא מגיעים ארוזים וצפויים.
אבל אם יש לי משאלה אחת לשנה החדשה שעושה את דרכה ברגעים אלה ממש –
הייתי שמחה לפגוש את כל הפחדים שלי דרך עיניים יצירתיות של ילדים.
בלי אגו, הימנעות או פילטרים.
לפחד באמת,
לצרוח עד אימה
ורגע אחר כך להאמין ולקוות שאמצא את הדרך לחקור להתבונן
ואולי, רק אולי….
גם להגיש להם פופקורן בסוף.
ואם יש חברותא תומכת לידי אז בכלל הרווחתי
The post | לתחום את הפחד | appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>The post appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>בשבוע שעבר אריאל הבת שלי ואני הלכנו לסופר.
חניתי בחנייה ולידי בדיוק חנה רכב נוסף.
אישה מבוגרת שהייתה ברכב הזה כבתה את המנוע ממש יחד איתי ושתינו יצאנו במקביל.
פתחתי את הדלת האחורית ואמרתי לאריאל:
'בואי אריאלי, צאי ותני לי יד בכביש…'
האישה שחנתה לידי פתחה את הדלת להוציא את אמא שלה ואמרה לה:
'בואי אמא, צאי ותני לי יד אני אעזור לך…'
שתינו חצינו את הכביש לכיוון הסופר שלובות ידיים,
אני עם אריאל והיא עם אמא שלה שמבוגרת ומתקשה ללכת.
ידעתי שאין סיכוי שהדבר הזה יחלוף מתחת לראדר של הבת החדה שלי וחיכיתי לשאלה תגיע–
ו… היא הגיעה:
'איך זה יכול להיות שאמא שלה היא סבתא?'
קצת הובכתי כי הן היו ממש לידינו אבל שתיהן זרקו אלינו מבט אוהב וחיוך.
הסברתי לה שאמא שלה מבוגרת אבל היא עדיין אמא שלה ולא סבתא שלה.
היא שאלה אותי למה היא נותנת לה יד והסברתי לה שהיא זקוקה לעזרה ללכת.
קיוויתי שלא ניכנס ללופ הסברים על גלגל החיים,
על הקשר הסבוך בין אמא ובת,
על היד שתהיה מושטת בכל גיל, כל פעם מצד אחר.
ומצאתי את השוקולד הראשון בסופר להימנע מהשיחה.
הצלחתי.
שוקולד מסיח את הדעת, בכל גיל אגב.
סיימנו את הקניות ויצאנו עם העגלה חזרה לאוטו –
'אמא זה כביש, תני לי יד, אני אתן לך כשאהיה אמא גדולה…'
נתתי לה יד ואמרתי לה: 'יתביאי יד,
ויש עוד שוקולד אם בא לך….'
חשבתי לעצמי איך אריאל שלי עוד חוקרת את העולם,
דרך העיניים שלה וגם דרך שלי.
איזו זכות ומשמעות יש לי כאמא שלה היום לספר לה את הסיפורים
שיעצבו את האישה שהיא תהיה.
וגם לנו, כבוגרים –
יש אינסוף סיפורים,
ופרשנויות של ההורים שלנו שנצרבו בנו בכל מיני סיטואציות ולעיתים מנהלות אותנו.
The post appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>The post | לבריאות | appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה זֶה קְצָת כְּמוֹ לַעֲשׂוֹת אַפְּצִ'י.
מְשַׁחְרֵר,
וּמְפַזֵּר תְּחוּשָׁה נְעִימָה בַּגּוּף.
לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה זֶה קְצָת כְּמוֹ לַעֲשׂוֹת אַפְּצִ'י.
לִפְעָמִים זֶה פָּשׁוּט נִתְקַע,
מֵצִיק וּמְתַסְכֵּל.
וְרַק,
כְּשֶׁמִּתְכַּנְּסִים פְּנִימָה,
מִתְמַקְּדִים בְּנְּקוּדָהּ שֶׁל אוֹר
זֶה יוֹצֵא –
וְאָז קָשֶׁה לִתְפֹּס אֵיךְ הֶחְזַקְתָּ אֶת זֶה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן.
לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה זֶה קְצָת כְּמוֹ לַעֲשׂוֹת אַפְּצִ'י.
רַק שֶׁאַפְּצִ'י קוֹרֶה בְּאֹפֶן לֹא רְצוֹנִי,
וְהַסְּלִיחָה,
חַיֶּבֶת כַּוָּנָה.
לִבְרִיאוּת.
The post | לבריאות | appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>The post לפעמים אני מודה appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>לפעמים, אני מודה,
בתוך הדבר הגדול הזה שנקרא ׳מוזה׳ אני מתבלבלת.
ילדתי את המקום הזה לפני שש שנים ומאז אני מתפקדת בכל כך הרבה כובעים.
עד שלפעמים הקווים מטשטשים ואני לא יודעת מי זו מוזה ומי אני.
אני גם וגם וגם
ואני רוצה עוד ועוד ועוד…
אבל אני אחת
ומוזה הוא מקום שצומח, בקצב שלו, משנה צורה, מדייק את עצמו כל הזמן.
בחמישי האחרון תוכנן ערב שירים שפשוט כיף לשיר.
וגם הפעם תפקדתי במליון בכמה כובעים –
מנחה, שרה, מנצחת על הרכב, אחראית תוכן ומה לא…
עד אותו יום בכלל לא היו אמורים להגיע אנשים.
ימים התהלכתי בבאסה, אבל הבנתי שכנראה עם הסמיכות לערב החג…
זה פחות התאים.
כל הדרכים הובילו לוותר.
אבל אני והנבחרת המנצחת שלצידי לא מוכנים לוותר.
באותו היום, בדקה ה-95 עוד ועוד אנשים הפתיעו ובאו עד שנאלצנו לשנות מיקום למקום גדול יותר.
נשמתי לרווחה.
כל עוד יש קהל אני לובשת את כל הכובעים האלה בגאווה.
באותו הערב,
לא הרגשתי את הבלבול לשנייה, להפך –
הכל דייק את עצמו להיות אחד הערבים המרגשים שהעברתי. שהעברנו.
באופן סימבולי הערב התקיים בבית הכנסת סוכת שלום, ואני הרגשתי כמו מנחת תפילה.
אנשים שהגיעו כדי לשיר את עצמם, לבטא, להשמיע קול ביחד, לשנה חדשה טובה יותר.
והקווים כבר לא מטושטשים,
כשזה שם זה שם.
מוזה,
משפחה מוזה,
ונבחרת האלופים שלי.
אני רוצה להודות תודה אישית, ענקית מעומק הלב שלי לאנשים ששנים לצידי –
לדורית, אורן, אורי שהם תמיד באים עם הלב.
להרכב הנשים שלי – מוזהלה שלא תמיד הכל ידוע וברור אבל הן תמיד זורמות ושרות בחיוך ומהנשמה. אתן כבר מזמן משפחה
תודה לשירה שלי שלא מפספסת אף רגע וצריכה לשמוע שוב ושוב את אותם שירים.
לא משנה איפה את יושבת בקהל –
העיניים שלך תמיד מאירות לי
שתהיה לנו שנה חדשה טובה, משמחת ומדויקת
The post לפעמים אני מודה appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>The post appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>אם אתם לא ממש יודעים איזה יום היום.
אם קניתם מצרכים לארוחת שישי והיום רק שלישי בערב.
אם כל השבוע הוא עיסה אחת סמיכה – אז גם לא ממש משנה לכם.
אם מצאת את עצמכם לעיתים ערים ב-5:40 או לחלופין אוספים שאריות לגו ב-1:34.
אם הגברתם את הרדיו לעוצמה מטורפת רק כדי לא לשמוע מה קורה מאחור.
אם הפח שברכב מסרב להתפנות כי הכל דבוק בסוכרים שכבר החליפו צבע.
אם הכנתם סיר פסטה.
ועוד אחד,
ועוד אחד,
ועוד אחד,
ועוד אחד,
אבל לא, אתם לא בסדנת בישול גורמה באיטליה.
אם בשירותים באינסטוש,
אתם מתעכבים על תמונה זוהרת של חופשה משפחתית בפירינאים
וחושבים לעצמכם 'למה הם עשו את זה לעצמם?! ובמקביל ירוקים מקנאה.
אם אמרתם לעצמכם ששנה הבאה תהיו חכמים ומעכשיו תזמינו איזה חו"ל לאוגוסט
(ואז תעשו בדיוק את אותה עבודה רק בניחוח הפרינאים במחיר 15,000 ₪)
אבל היי, לפחות האינסטוש יחגוג.
אם מצאתם את עצמכם לאחרונה בהופעה אקראית בקניון של 'גלי באלי', 'קצפת נסחפת' או 'עפיפון מטריפון'.
אם עשיתם כביסה ועוד כביסה ועוד כביסה ובכלל לא ידעתם שקיימים כל כך הרבה בגדי לבוש לבנאדם בגובה חצי מטר.
אם שילמתם 18 שח על שוקובו, 88 ₪ על משחקייה או 13 ₪ על בקבוק נביעות.
אם אתה מקפידים על תזונת סיבים, על חביתות עדשים וסלט –
ופתאום מצאתם את עצמכם ממתינים 35 דקות לפיצה שעושה צרבת בקניון שכוח אל בקריית שמונה.
אם לא הספקתם לייבש את בגדי הים ועל המגבות כבר יש כתמי עובש ירוקים אבל הנה שוב צריך אותם.
אם פרסתם לונגי של שמש מעוטרת על החול וחשבתם לעצמכם שזה הכי קרוב להרגיש חופש ובני 16.
אם מצאתם חול גם במקרר.
אם התעלפתם אקראית בחום של 42 מעלות מניפוח מצופים וגלגלי ים,
או לחילופין התעפצתם והתעוררתם משפריץ מים לקבוצת ילדים צוחקים.
אם ביליתם בגני שעשועים יותר מאשר בכל מקום אחר.
אם תקעתם מבט מרים גבה באמא שצרחה על הבן שלה שיסתום כבר את הפה ואחרי שעה גם אתם עשיתם את זה.
אם אתם מגבירים את הרדיו מידי שעה עגולה לשמוע אם יפה בן-דוד כבר מרוצה.
אם האטרקציה הכי כיפית שהייתה לכם היא לקנות קלסר של ריאל מדריד לבית הספר.
אם אתם מעלימים עין כשאתם יודעים שהם צופים בסרטון של ילדה שדורסת סליים עם אופניים.
אם המילה 'פנימייה' עלתה בשיחה אקראית במספר הקשרים בבית ולא נשמעת כמו רעיון רע.
אם צווחתם 'איפה למדת את זה?!?' ואחרי שעה עשיתם זאת בעצמכם.
אם האחיינית/בת דודה בת ה-9 נראית פתאום מאוד בוגרת ואחראית לתפקד כבייביסיטר.
אם אתם ממש מתגעגעים לעבודה השוחקת שלכם.
אם ניהלתם מו"מ עם עם אמא ואבא על הכנת ארוחת חג לראש השנה בתמורה לסרט בקולנוע.
אם שמתם לב שתכף החגים וצריך לשמור, ועליתם שני קילו –
כדאי להציץ בשידה שליד המיטה, יש מצב שזה בגלל סליק הקינדר שהחבאתם.
אם אתם קוראים את הפוסט הזה רק מחר כי כבר 22:53 ואתם ישנים בתנוחה לא הכי סקסית עם גוש רוק על הספה.
אם אתם הכי אוהבים את הילדים שלכם בעולם,
אבל גם קצת קשה לכם – זה בסדר.
זה באמת בסדר.
מוזמנים להוסיף את ה'אם' שלכם
*הפוסט נכתב בהקשר לסדנה של אוסי ושירה רוטשילד הנקראת: ׳ישר מהבטן׳
שם נפתח מרחב שבו ניתן לכתוב ולדבר על הכל.
The post appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>The post appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>אורי ואני בחרנו,
שלא לומר התעקשנו – לחנך את איתמר בבית הספר הדמוקרטי בנהלל.
לא בגלל שיש לו הפרעות קשב וריכוז או עניינים חברתיים,
לא כי הוא לא מצא את עצמו במסגרת ה'רגילה',
זו הייתה בחירה.
ולבחירות שלנו יש מחיר –
הוא הילד היחידי מהיישוב, עבר ללא החברים מהגן, אנחנו מסיעים אותו בכל בוקר,
עוזרים לו לפגוש חברים מהעמק אחר הצהרים.
בדרך כלל כשאני מספרת על זה, בטוחים שזה בית ספר שכל אחד עושה מה שבא לו ונזרקים לשם כל הילדים שלא השתלבו במסגרת הרגילה.
הנה הסתיימה לה השנה הראשונה בכיתה א'.
אין שיעורי בית, אין מבחנים, אין ציונים…
אבל הופ איזה קסם –
איתמר לומד מתוך סקרנות וחוויות,
קורא כמעט שוטף, כותב בכתב דפוס ורגיל ואפילו חצי מחונן בחשבון.
וחשוב מזה –
הוא לומד בבית הספר את החיים עצמם.
במה הוא טוב, מה הוא אוהב, ההשלכות של בחירה,
איך מתמודדים כשלא מתאפשר לקבל את הבחירה,
איך פותרים קונפליקטים, איך יוזמים, יוצרים מציאות ובוראים את הדברים שאתה מאמין בהם.
איך מבטאים רגשות, איך מייצרים קשרים משמעותיים, איך הופכים לאנשים עם אחריות חברתית וסביבתית, חלק מקהילה ועוד.
היום, במקום תעודה עם מספרים ושולט היטב וחלקית –
קיבלנו מכתב של שני עמודים מאייל, המורה שחונך את איתמר.
הם נפגשים בתחילת יום ובסיכום יום,
יש להם שעה שבועית רק שלהם במערכת,
בה הם עושים מה שאיתמר בוחר ותוך כדי זה מדברים ומתחברים.
אייל מכיר את איתמר, את המשפחה שלו, את התחביבים שלו, מה הוא עושה בסופי שבוע,
מה הקשיים שלו ורואה אותו, בלב פתוח והרבה אהבה.
המילים שהוא כתב לו שיקפו לי באיזו רמה מטורפת הוא באמת מכיר אותו.
אייל וכל צוות המורים שבאים במגע עם איתמר הם אנשים משמעותיים,
מעצבי אישיות בחיים שלו ושלנו.
הן דמויות אוהבות שרואות את הילדים כאנשים עם רצונות, אהבות, רגשות וחלומות.
ללא ניסיון לכסח את הדשא ברמה אחידה וזה נפלא ומצמיח.
אז היום יצאנו לחגוג את סוף שנת הלימודים עם פיצה באוטובוס
וילד ממש שמח שכבר מחכה לעלות לכיתה ב'
The post appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>The post appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>כשהייתי בת 4 אחותי (בת 16) ואני נתקענו במעלית.
היום מעליות מדברות, מתקשרות ומעלות סרטונים ישירות לטיק-טוק,
אבל זו הייתה מעלית כזו של פעם.
עם דלת מתכת כבדה שפותחים בקושי לבד וכפתורים שהספרות חצי מחוקות.
רק מי שגר אי פעם בבניין קומות –
זוכר היטב בגוף את התחושות הנלוות לנסיעה במעלית.
משהו בין סחרחורת קלה לבין גל בחילה כזה בבטן כשהיא עולה או יורדת
וכשהיא נוחתת בקומה הרצויה.
וכמובן, אחד הדברים המלחיצים עלי האדמות – כפתור האזעקה.
אז יום אחד נתקענו במעלית כזו,
פתאום נהיה חושך והיא הפסיקה לרדת.
אחותי קלטה מה קורה ותוך מספר שניות לחצה על כפתור האזעקה האימתני.
הסאונד הקשוח לא תרם להרגעה במעלית החשוכה התלויה בין שתי קומות.
ובנוסף לאזעקה הצורמת,
האוזניים שלה היו צריכות לספוג גם את הבכי הדרמטי שלי.
היא החזיקה אותי על הידיים והרגיעה אותי עד שחילצו אותנו.
היינו שם דקות ארוכות שנראו כמו נצח עבורי.
זה זיכרון שאני בחיים לא אשכח,
ולמרות שהוא היה די טראומטי, אין לי פחד ממעליות.
כנראה כי אחותי הייתה שם לרכך את החוויה.
הבנאדם הנכון בזמן הנכון.
בדיוק כמו שהיא עבורי היום –
זו שתחבק אותי כשחשוך לי,
שתפעיל אזעקה במידת הצורך או תחלץ אותי מכל מקום או מצב כשאני צריכה.
זו שתוודא קודם כל שאני בסדר ואז תתפנה לדאוג לעצמה.
רשת ביטחון ענקית ואוהבת שפרוסה בכל זמן ובכל מקום.
סיפורי ילדות לא נשארים בעבר.
הם עולים וצצים אצלנו מעת לעת ונוספים אליהם פרקים נוספים שהחיים כותבים לנו.
הכתיבה כמו מן מטאטא קסמים, מעלה על פני השטח דברים שנשכחו וגם גרגירי אבק חדשים.
זה בדיוק מה שהולך לקרות מחרתיים בסדנה המשותפת של שירה רוטשילד רוורי ושלי 'ישר מהבטן'.
את חומרי הגלם, התובנות והכאבים שיצוצו תוך כדי כתיבה,
שירה תכניס למיקסר הרגשות לתהליך עיבוד וריפוי.
(אני אתפלל ואולי יצא בצק)
אבל מה שבטוח –
נצא חכמות יותר, מבינות יותר וגם נעשה שולם עם כאבים ועניינים לא פתורים.
לא הרבינו לפרסם את הסדנה,
לשמחתנו הרבה היא התמלאה בצ'יק בנבחרת מהממת.
אבל יש עוד מקום אחד אחרון ויחיד –
מי שרוצה לצאת איתנו למסע של כתיבה ורגשות, רביעי הקרוב מתחילים.
אה ואל דאגה,
זו קומת קרקע
The post appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>The post appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>איזה מחיר כבד אנחנו משלמים על הנחות.
לפני כמה זמן היה לי קצר עם חברה טובה.
היא התקשרה אליי,
הניחה שלא עניתי כי סיננתי,
שלא חזרתי כי כנראה לא אכפת לי,
שאני לא מעוניינת לפגוש אותה.
על מגדל ההנחות הזה שהיא הניחה בראש לְבֵנָה על לְבֵנָה,
היא לא שכחה כל מיני אירועים מהעבר.
וגם פרשנות של התנהגויות אחרות שלי שבכלל לא קשורות אליה או למקרה.
מכל מיני סיבות, אני לא קיבלתי את השיחה,
הנחתי שהיא לא מתקשרת כי היא לא רוצה,
שכנראה כבר לא אכפה לה,
וגם אני בניתי מגדל משלי,
שמתי עוד ועוד לְבֵנִים של דברים לא קשורים,
רק כדי ללבות היטב את אש ההנחות שהתחוללה בתוכי.
איזה מחיר כבד שילמנו,
כשכל אחת מאתנו מתבצרת היטב בארמון ההנחות שהיא הניחה ובנתה לעצמה בראש –
התפספסה לנו תקופת חברות.
בסוף, כשדיברנו בינינו, הרגשנו הכי מטומטמות בעולם.
כי שום טענה שהשלכנו בכעס אחת על השנייה לא קרתה במציאות,
אלא אך ורק אצלנו בראש.
אני מרשה לעצמי להניח כאן הנחה שאולי קל לנו יותר לתקשר עם עצמינו,
ללא נוכחות הצד השני, אולי זה תורם לרייטינג הדרמה והעניין.
אבל גם למדתי שכנראה כדאי להניח את ההנחות והאגו בצד
ופשוט לתקשר,
ברוב המקרים – זה זול יותר.
The post appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>The post | להשתטות לפעמים | appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>הורה זה תפקיד דינאמי, בעצם מגוון תפקידים –
אנחנו חברים, מורים, מדריכי טיולים, שוטרים, רופאים, רס"רים בצבא ועוד…
לפעמים אפילו אמא צריכה להיות קצת אבא ואבא קצת אמא.
הדינמיקה מאפשרת לנו להתפתח, לנוע, להשתנות כל הזמן.
זה תפקיד שאין ממנו חל"ת, אין פסק זמן ואין פיטורים.
יש אחריות תמידית לחבוש את הפצעים – בגוף ובנפש,
להציב גבולות,
לעצב אותם לאנשים טובים,
ללמד אותם עברית, חשבון, איכות הסביבה
ומדעי הלב.
ואהבה, כמויות של אהבה.
אבל יש רגעים כאלה, כמו זה הבוקר,
שכל הכובעים נשמטים ומתפרץ צחוק אמיתי.
כי בסוף, זו גם אחריות,
להשתטות לפעמים.
The post | להשתטות לפעמים | appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>The post | הַמַּגֵּפָה הָאֲמִתִּית | appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>עֲטַלֵּף אֶחָד הִטְרִיף תָ'עוֹלָם
אָז אִחַדְנוּ כּוֹחוֹת, יָד אַחַת כּוּלָם
שַׂמְנוּ מַסֵּכוֹת, נִכְנַסְנוּ לְשִׁגְרָה
אֶת שְׁאָר הַמִּלְחָמוֹת הוֹצֵאנוּ לְפַּגְרָה
וְכְּשֶׁהוּא נִרְגַּע, הֵרִים לְאַט יָדַיִם
חָזַרְנוּ לְסוּרֵנוּ, בְּלִי לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם
שָׁלַפְנוּ נֶשֶׁק, תָּפַסְנוּ שׁוּב צְדָדִים
הַזַּעַם הוּא הַמֶּלֶךְ וְכּוּלָנוּ עֲבָדִים
הַמַּגֵּפָה הָאֲמִתִּית הִיא שִׂנְאַת חִינָם
וְהִיא פּוֹרֶצֶת רַק אֵצֶל בְּנֵי הָאָדָם.
The post | הַמַּגֵּפָה הָאֲמִתִּית | appeared first on מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
]]>
